החלטה בתיק בש"א 158922/08

1.         המבקשים - הנתבעים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף ולחלופין למחיקת סעיפים מסוימים מכתב התביעה.

2.         התביעה שבפני היא תביעה שהוגשה בחודש אוגוסט 2007 על סך 1,053,217 ש"ח נגד הנתבעים.

3.         בכתב התביעה נטען, כי הנתבע, מר יוסף מנשה (להלן: "מנשה") תבע את המשיב (להלן: "אהרוני") בתחילת שנות ה- 90 בסכום של 2,329,141 ש"ח. (סכום אשר בערכים ריאליים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עומד על סך העולה על 15,000,000 ש"ח) אלא שלאחר התדיינות ממושכת ומסכת איסורים של כ- 17 שנה, ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בחודש ינואר 2007 אשר חייב את אהרוני לשלם סך של 520,000 ש"ח כלומר כ- 3.3% בלבד מסכום התביעה המקורי.

התביעה בבית המשפט המחוזי התנהלה במסגרת  ת.א. 487/09.

בכתב התביעה פורטה ההתנהלות בתיק בבית המשפט המחוזי וכן טענות שונות שיש לתובע כלפי הנתבעים.

צוין, כי במקביל להגשת התביעה בבית המשפט המחוזי, ביקש מנשה גם צווי עיקול זמניים וסעדים זמניים אחרים.

עוקלו נכסים מסוימים ולהבטחת הנזקים שייגרמו כתוצאה ממתן צו העיקול הזמני, חתמו שני הנתבעים על כתבי ערובה עצמאיים.

מנשה חתם על כתב ערובה ללא הגבלה בסכום והנתבע 2 חתם על כתב ערובה המוגבל בסכום של 250,000 ש"ח.

פסק דין חלקי ניתן בבית המשפט המחוזי ביום 27/7/00. פסק דין ניתן ביום 18/8/03. שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון. במהלך הדיון בערעור ביטל בית המשפט העליון את העיקול על בית המגורים של אהרוני והותיר את העיקול על מבנה מוסך. למרות שאהרוני ביקש להמיר את העיקולים באופן שמבנה המוסך ישוחרר מעיקול ובמקומו יעוקל בית המגורים שלו, לא הסכים לכך מנשה ובסופו של דבר נותר העיקול על כנו.

בכתב התביעה תוארה השתלשלות העניינים עד אשר ניתן פסק דין בהתאם לסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984 בבית המשפט המחוזי.

בכתב התביעה נטען, כי תביעתו של מנשה היתה חסרת יסוד הן בעילותיה ובמיוחד בסכומיה.

הנזק שנגרם לאהרוני כתוצאה מהעיקולים הוא נזק גבוה ביותר אשר סכומו הוא סכום התביעה.

התביעה מתבססת הן על כתבי הערובה שנחתמו על ידי הנתבעים והן בשל עילה שהוגדרה בסעיף 77 לכתב התביעה: "מכוח חובת הזהירות הקיימת גם על בעל דין הנוקט בהליכים כלפי יריבו ושעקב בקשתו נקבעו סעדים זמניים אשר בסופו של יום מתברר שלא היה להם כל הצדקה".

4.         תמצית טענות המבקשים :

א)         המבקשים טענו, כי יש לדחות את התביעה בשל אופיה הקנטרני והמטריח ובשל חוסר עילה.

ב)         המבקשים טענו, כי התביעה מהווה תרגיל בחוסר היגיון:

הרי התובע הוא זה שחויב בפסק דין סופי לשלם כספים למנשה וכיצד הוא יכול לתבוע את מנשה בתביעה זו? (סעיפים 1, 4 ו-5 לכתב ההגנה).

ג)          המבקשים טענו, כי המשיב עושה שימוש לרעה בהליך. לטענתם בית המשפט העליון בשנת 2004 מצא שהעיקול מוצדק ואין סמכות לבית משפט דנן לטפל בתביעה כספית כביכול בגין עיקול שאושר על ידי בית המשפט העליון.

מה עוד, שאהרוני מעולם לא הגיש בקשה לביטול העיקול ובמשך 18 שנות משפט הוא נמנע מלהגיש תביעה על נזקים שכביכול נגרמו לו בגין העיקול ולא הגיש תביעה נגדית.